תינוק בבית אבות סיעודי בקיבוץ בצפון – Baby Therapy

מבוא:

הכל התחיל כאשר נקלטתי, בחודש הרביעי להריוני, כעובדת סוציאלית בבית אבות סיעודי בקיבוץ שבו אני גרה.

שמחתי על הזדמנות זו שכן העבודה בקהילה בה אני חיה ובסמוך לבתי החינוך של ילדי מאוד נוחה. כמו כן, יש לי פינה חמה בלב לקשישים. זוהי אוכלוסייה שרציתי לעבוד אתה אך טרם הזדמן לי. גם עבור בית האבות הסיעודי העסקתי טובה שכן כחברת הקיבוץ אני זמינה, מחויבת ומעורבת בנעשה בו.

איתי, בני, נולד ב 12.9.2013. במהלך חופשת הלידה, כאשר מעסיקתי נזקקה לעזרתי, הגעתי בכל עת שיכולתי – לישיבות צוות, לטיפול במקרים נקודתיים ועוד. לאחר חופשת לידה של שלושה וחצי חודשים הציעה לי מעסיקתי הצעה שלא יכולתי לסרב לה: לחזור לעבוד עם התינוק. היא הציעה שנסדר לו לול במשרד בבית האבות ואמרה שהיא וכל מי שיוכל יעזרו לי בטיפול בו על מנת שאוכל לבצע את מטלותיי.

ההצעה קסמה לי ממספר היבטים: בפן הכלכלי ההכנסה הנוספת הועילה לנו מאד. שנית, תנאי המגורים שלנו באותה עת היו קשים והשהייה עם התינוק מחוץ לבית הטיבה עמי. יותר מכל חשתי מחויבות למעסיקתי שקבלה אותי לעבודה בחצי משרה על אף הידיעה שאני בהריון.

איתי היה "התינוק של הבית". אין מי שנשאר אדיש אליו. הוא היה אהוב, חייך לכולם, לוטף על ידי כולם – צוות, קשישים, משפחות הקשישים. הוא העלה חיוכים על עשרות פנים, ריכך סיטואציות מורכבות, הרגיע תגובות היסטריות, העלה בקשישים תגובות של אמפטיה, רוך, חמלה, זיכרונות רחוקים של ילדות ושל הורות והפיק תגובות מהדיירים הירודים ביותר ששום צורת גרייה אחרת לא הפיקה מהם.

אין ספק שזו הייתה חוויה ייחודית עבור כל הנוגעים בדבר – כולל איתי שגדל להיות תינוק שמח וחברותי מאד ונהנה מתשומת הלב הרבה שהוא קיבל מהסביבה בעת שהותו בבית האבות הקיבוצי. במאמר זה אסקור את החוויה הייחודית הזו. חוויה עם תינוק בבית אבות קיבוצי בצפון הארץ.

תינוק בשר ודם בבית אבות סיעודי חוויה שטרם נסקרה בספרות:

כעובדת סוציאלית, הנקודה העיקרית שעניינה אותי היא כיצד משפיעה נוכחותו של תינוק בבית אבות סיעודי על הדיירים. לא מצאתי מחקרים רלוונטיים המתארים קשר בין תינוק וקשישים.

המחקרים הקרובים ביותר תיארו את ההשפעה החיובית של גורי חיות על קשישים.

חיות מספקות בידור, חברה ותחושת ביטחון לאנשים קשישים. ההתנהגות העליזה והנמרצת של חיות צעירות מעניקה תחושת חיות והנאה. הצורך של קשישים לחוש יעילים ואחראיים יכול

במדינות ארצות הברית מותר להכניס ולגדל חיות מחמד בבתי אבות סיעודיים .

נמצא כי חיות בבתי אבות סיעודיים משקמות את תחושת הערך העצמי של הקשישים ומספקות את הצורך של הדיירים באהבה.

גור כלבים נטול עכבות יספק את החיבה לה משתוקק הקשיש בכך שיקפוץ לחיקו וינשק את פניו מבלי להירתע מהיותו מוגבל לכיסא גלגלים או בעל נכויות פיזיות.

באופן דומה, ראיתי את החיבה שהפגין בני, איתי, כלפי קשישים בבית האבות מבלי להירתע מפניהם בשל מראם. שמעתי מהם כמה משמעותית הייתה התחושה שסומכים עליהם ומאפשרים להם להחזיק את איתי וחשתי שאיתי משמש כמעין "קמע" של הבית.

הספרות מציגה התערבויות מוצלחות בשימוש בבובות תינוק בקרב קשישים בבתי אבות הסובלים מדמנציה, זאת סביב תחושתם שמדובר בתינוק אמיתי. אם בובה מצליחה להפיק רגשות אושר ומשמעות מאדם הסובל מדמנציה – על אחת כמה וכמה שתינוק אמיתי יעשה זאת גם כן, וסביר שאף במידה משמעותית יותר.

בנוסף, ספר בשם "תינוקות בעבודה" (babies at work), מאת Carla Moquin , מציג את הרווחים המשמעותיים שהבאת תינוק לעבודה מספקים לאם עצמה, למשפחתה, למעסיקים, למקום העבודה, ללקוחות, לקולגות ולחברה כולה ומציג מודל בנושא. קיים אף מכון לחקר וליישום הנושא בארה"ב.

מספר תיאורי מפגשים בין התינוק לבין דיירי בית האבות:

בעת שהותו של איתי בבית הסיעודי הדיירים הרעיפו עליו אהבה עד בלי די, ציפו לבואו בבוקר, חייכו אליו, ליטפו אותו והתנחמו בו. אבקש לתאר מספר תגובות.

הדיירת ד' בת 90, כרותת רגל מגיל צעיר, מדברת מעט מאד עברית ובאופן כללי התקשורת שלה עם סביבתה אינה מרובה. לד' אח שמרבה לבקרה. היא לא נישאה ולא נולדו לה ילדים. ד' מאובחנת מזה מספר שנים כסובלת מדמנציה. הבקרים שלה קשים במיוחד מכיוון שרוטינת מקלחת הבוקר שנואה עליה. בחלק נכבד מבקרי השבוע היא מובלת בבוקר מחדרה בבית האבות כשהיא צורחת בכל כוחה וקשה להרגיעה ולנחמה. באחד הבקרים קרבתי אל ד' את איתי בעת התקף הצרחות שלה לאחר הרחצה. תוך מספר שניות היא נרגעה לחלוטין; היא ליטפה את איתי, חיבקה אותו, התנחמה בו ואמרה לו: "איתי טוב, איתי טוב" ברוסית. לאחר כשתי דקות היא ישבה במקומה בחדר האוכל רגועה לחלוטין והייתה פנויה לאכול בנחת את ארוחת הבוקר .

הדייר א', בן 101, לרוב שקוע מאד, רדום, ממעט מאד לתקשר וגם זאת רק בעידוד. כאשר הוצג לו איתי לראשונה הוא פקח עיניו לרווחה ואמר בהשתוממות (ספק לעצמו, ספק למדריכה התעסוקתית) " איזה פלא ". החיוך, שנדיר לראותו על פניו, לא מש דקות רבות.

מנהלת בית האבות העלתה מקרה בו ל', דיירת שהייתה בשלב סופני של מחלת הסרטן ולוותה על ידינו בימיה האחרונים, כבר הייתה שקועה מאד והיה קשה מאד לגרום לה לפקוח עיניים ולתקשר. המנהלת קרבה אליה את איתי, הזמינה אותה להביט בו וליטפה את פניה בידו. ל' פקחה את עיניה, הושיטה אליו את ידה ללטפו וחייכה אליו. הוא, בתמורה, העניק לה חיוך גדול בחזרה. שעות לאחר מכן היא נפטרה. בזכות איתי זכינו לראות פעם נוספת ואחרונה את עיניה פקוחות ומחייכות.

מ', דיירת בבית האבות עם דמנציה מתקדמת, ממעטת מאד לתקשר עם סביבתה ומרבה להגיב באגרסיביות לגירויים שונים, חיצוניים ופנימיים (צועקת, משליכה מזון, נמצאת באי שקט ועוד). כאשר המדריכה התעסוקתית ואני ניגשנו אליה עם איתי חששנו מעט מתגובותיה. חששנו התבדה כאשר היא אחזה ברגלו של איתי וליטפה אותו בשיא העדינות ועם חיוך גדול. עובדת המשק בבית האבות, שהתקשורת שלה עם דיירי הבית מתאפיינת לרוב בעיקר באינסטרומנטליות, הצטרפה אלינו ושרה למ' ולאיתי שיר ילדים רוסי – ומ' חייכה למשמע השיר מהילדות בשפת אמה.

רגע מרגש נוסף היה כאשר צ', דייר צעיר (65) שהגיע לבית האבות במצב של פסיכוזה ודכאון ולאחר תקופה של שיקום עזב ושב לחיים בקהילה, אמר בשיחת הסיכום שהרגע הכי זכור לו במהלך החלמתו היה כאשר מנהלת הבית הסיעודי הושיבה עליו את איתי וגלגלה אותם ביחד על כיסא הגלגלים לעבר האזור בו נערכה הפעילות התעסוקתית. "אני לא יודע למה בדיוק (היא) סמכה עליי ", אמר בהומור, "התחושה הזו שאתם סומכים עלי שביכולתי להחזיק תינוק כל כך קטן בחיקי ולוודא שהוא בטוח הייתה מרגשת ומכוננת עבורי ".

במפגש קבוצתי שערכה המדריכה התעסוקתית עם דיירי בית האבות שנה לאחר התקופה שאיתי שהה שם היא הראתה לדיירים תמונות וקטעי וידאו מתקופת שהותו ובקשה לשמוע מהם כיצד הם חוו תקופה זו. הדיירים תארו כי: "אפילו הבכי שלו היה מנגינה לאוזניי"; "לא הפריע בכלל שהוא היה קטן – לא התרגשתי גם אם בכה"; "עשה לי טוב ילד קטן בבית אבות, גרם לי לחייך"; "הזכיר לי את התקופה שהילדים שלי היו קטנים ושטיפלתי בהם"; " הרגשתי ממש כאילו הוא אחד מהנכדים שלי"; "היה נעים לחבק אותו וללטף אותו"; "אהבתי להחזיק אותו בידיים"; "אני העדפתי ללטף אותו כשהוא בידיים של אור- לי או של נ. (מדריכת התעסוקה) ולא להחזיק אותו בעצמי כי הוא היה עדין כל כך".

גם חברי צוות בית האבות לא נותרו אדישים. בכל בוקר הם נגשו אליו, שרו לו, ליטפו אותו וחייכו אליו. היו עובדות שפיתחו אליו קשר עמוק יותר וניתן היה לראות כיצד נוכחותו הופכת אותן לרגועות יותר, נינוחות יותר וחייכניות יותר, דבר שהקרין גם על עבודתן ויחסן לדיירים.

משפחות תמיד שמחו לראותו וגם כאשר הגיעה משפחה לשיחה טעונה וביקורתית נוכחותו שברה את הקרח ופינתה מקום לתקשורת נעימה יותר.

סיכום:

 

נוכחותו של איתי בבית אבות סיעודי בקיבוץ נגעה בכולם ועל אף שהיו בהחלט רגעים ואף ימים שהיו לא קלים עבורי, כשחשתי שאינני מבצעת את עבודתי על הצד הטוב ביותר ושאינני מהווה את האמא הקשובה והמסורה שברצוני להיות, החוויה ברובה הייתה נעימה ומתגמלת, ואני מאמינה שכך היה עבור כל הצדדים המעורבים.

בעקבות ההזדמנות שניתנה לי להביא את בני לעבודה, הפכתי מחויבת יותר למקום ולהצלחתו, היחסים הקולגיאליים בבית האבות השתפרו וקבלו מימדים נוספים והערכתי למעסיקתי צמחה. הגעת התינוק למקום העבודה סייעה לגיבוש הצוות ותרמה לאווירה טובה בבית, דבר שהשפיע גם על הדיירים ועל בני משפחותיהם.

הדיירים מתארים כי הימצאותו של תינוק בבית האבות שימחה אותם, הזכירה להם תקופות משמעותיות בחייהם ושהאפשרות לקחת חלק קטן בטיפול בו נתנה להם תחושת ערך, תחושה שסומכים עליהם. דיירים שאינם יכולים לספר על תחושותיהם כלפי נוכחות התינוק בבית הביעו אותן ללא מילים כאשר איתי היה בקרבתם – בהרגעות מאפיזודות של חוסר שקט, בחיוך.

תגובות הסביבה לתינוק בבבית אבות בפרט או במקום עבודה אחר נובעת ממנגנון קדום של משיכה אנושית למאפיינים של פני התינוק שמשחקת תפקיד משמעותי בשימור המין האנושי ואף משחקת לטובתם של מפרסמים שונים. אולי בשל נטייה זו לחייך למראהו של תינוק החוויה הטיבה גם עם צוות עובדי בית האבות, הדיירים ומשפחותיהם.

עד שיקום תחום תרפיה עם תינוקות באופן פורמלי, הבאת תינוקות למקום העבודה ובעיקר למקום עבודה שאוכלוסיית היעד בו זקוקה כל כך לחום ולאהבה ולתופעות החיוביות שמביאה עמה נוכחותו של תינוק, מומלצת בחום.

לאור סקירת הספרות בנושא ולאור ניסיוני האישי בהבאת תינוק לעבודה, אני רואה יתרונות רבים עבור החברה, המעסיקים, הלקוחות, ההורים והתינוקות כאשר אני מדמיינת עתיד בו תינוקות משולבים יותר ויותר במקומות עבודה ובעסקים.