האם אפשרי להכניס את הטבע לסלון בתי האבות והדיור המוגן?
אלון מאיר מספר איך תמונות טבע משפיעות לטובה על דיירים וסביבתם קיראו, הסתכלו בתמונות ותחליטו בעצמכם
בסיום אחת ההרצאות אותה העברתי, ניגש אליי אדם מבוגר ולחש לי בחיוך שבזכות תמונות הטבע שלי הוא הצליח להריח שוב את הגשם.
אלה הרגעים שבהם אתה מבין שמקומך כאן. כצלם מטרתי להנגיש את הטבע לכמה שיותר אנשים.
למצוא מכנה משותף, כזה שירגש לא רק את אוהבי הטבע אלא גם את אלה שעוטים על עצמם רשת יתושים לפני כל יציאה לשדה.
להרצאתי אני קורא "להזמין את הטבע לסלון" כי תפקידי לאסוף את הטבע אל תוך כרטיס זיכרון ולהביא אותו לאנשים בצורה נקייה שתחבר אותם מיד אל היופי ותחסוך מהם את היתושים והזבובים.
אני משתמש במצלמה כמכחול ומנסה להפוך באמצעותה את הבנאלי למזמין, לחשוף פרטים חבויים ולהפוך גם את החיפושית המשעממת, הפרפר החמקן והציפור האפורה, למרגשים לא פחות מהפילים באפריקה.
לרוב במסעות הצילום שלי איני מפליג רחוק יותר מחצר הבית, שם מאחורי הדלת אפשר למצוא כמעט הכל.
כילד, מגרשי המשחקים שלי היו נופי המים הייחודים של שמורת עין אפק אשר שכנה לה מאחורי ביתי . בשמורה זו, בין הכלניות, הפרפרים והציפורים מצאתי מפלט מגלי הבטון אשר שטפו את שדות ילדותי. השמורה הייתה לי לבית ודייריה למשפחה. כאן בגרתי וכאן נולד הצורך העז לתעד את יופיו של עולם הטבע ההולך ונעלם.
הרי כולנו הם הילדים שגיבורי הילדות שלהם היו פרפרים, חיפושיות וציפורים, ילדים שהשדות היו מגרש המשחקים שלהם ולצאת לטבע היה אפשר גם מאחורי הבית.
עזריה אלון , ממייסדי החברה להגנת הטבע כתב "לטבע איני דואג, אלא לאדם. עולם בלי פרפרים, בלי ציפורים ובלי פרחים, הוא עולם שאיני יכול להשלים איתו".
שמתי לב שדווקא במקומות בהם אני מרצה לאוכלוסייה מבוגרת, התמונות מעלות לא רק חיוך, אלא מעוררות שיח וערגה גדולה לילדות. לפעמים די להם בטיפה על עלה על מנת לספר על השלוליות בהן היו משתובבים כילדים, די להם בפרח כדי להתבשם מריח של שדה שלם, או בתמונה של ציפור כדי לשמוע את ציוצי הבוקר מתנגנים בראשם.
לא פעם מבקשים ממני הדיירים שאחזור ואספר את אותם הסיפורים ורק שירגישו שוב את אותן התחושות ויהנו מאותן התמונות.
הדיור המוגן או הבית הסיעודי יכולים להחזיר לדייר את הביטחון הפיזי שהיה לו, אך לא בהכרח את השמחה ואת הזיכרונות מהסביבה, מהילדות ומהבית הפרטי מהם נפרד. בצילומי הטבע יש משהו שנוגע הן בדיירים והן באורחים.
בית חולים זיו בצפת הבין זאת היטב ואת קירותיו מעטרות תמונות ציפורים מרהיבות של הצלם יוסי אשבול, במרפאת זבולון בקריית ביאליק תמונות צומח של הצלם רוני סופר, בבית חולים פלימן תמונותיי שלי ובמחלקה לתשושי נפש בבית חולים שיקומי גריאטרי עמל טבריה תלויות תמונות שלי שנבחרו על ידי הדיירים עצמם.
לצערי מוסדות סיעודיים רבים נוטים להשתמש בשם "בית" כאקט שיווקי אך שוכחים, בשל שיקולי תקציב, לתת לחלל הפנימי אופי ייחודי ולכל היותר ניתן לראות על הקירות גובלנים ותמונות מצהיבות שהשאירו דיירים קודמים ובכך רק מנציחים את חוסר הרלוונטיות ואת אופיו של המקום כמוסד ולא כבית.
אם כן, האם לתמונות באמת יש כח לשנות תפיסה? לרפא כאב? להפוך מרחב סיעודי לבית שנשאר מאחור?
אני מניח שלא ממש, אך בהחלט הן יכולות לנחם ולתת אווירה צבעונית וחדשנית יותר . לנחם לא רק את הדייר אלא גם את בני משפחתו שירגישו שההשקעה בדייר היא יותר מחומרית ושהושקעה במקום חשיבה רחבה.
אם תבחרו ללכת על זה, מבחינתי את שלי עשיתי, אם הבחירה תהיה לעשות זאת דרכי , תקבלו ממני את כל העזרה הדרושה הן בבחירת התמונות והן בהזמנתן וזאת על מנת שהתוצאה תצא לא פחות ממעולה.
חשוב מכך, אם תראו את אחד הדיירים מצמיד את פניו אל אחת התמונות, אל תיבהלו ואל תפריעו לו. הוא מנסה להריח את הפרחים או אולי אפילו את הגשם ואם תתקרבו גם אתם, תראו שזה לגמרי אפשרי.