על חשיבות טיפול פליאטיבי עבור דיירים בבית אבות סיעודי ועל תפקיד הרופא
הגישה הפליאטיבית שמה דגש על טובת החולה ד"ר ג'ים שלום מתאר את תפקיד הרופא ואת הגישה הפליאטיבית בבית אבות סיעודי לאחר הקריאה תוכלו להחליט האם זוהי הגישה שתרצו עבור יקירכם
נתחיל בהקדמה קצרה לפני שנעבור לתיאור של תפקיד הרופא וחשיבות הטיפול הפליאטיבי.
ההחלטה להעביר לבית אבות הורה, בן זוג או אדם אחר היקר לנו כרוכה לא רק בקשיים לוגיסטיים וכספיים אלא לעיתים ברגשות אשמה בקרב בני המשפחה על עצם ההחלטה. רגשות אלו מתעצמים באם המועמד מעוניין להישאר בביתו.
קיראו עוד על השיקולים כיצד לבחור מקום דיור איכותי במאמר הבא: כיצד לבחור בית אבות מתאים.
בתקופה הראשונה בבית האבות המשפחה חווה את קשיי ההשתלבות של יקירם וגם עלולה להירתע ממראה הדיירים האחרים.
אז מדוע הנושא בכלל עומד על הפרק בפני המשפחה? ומדוע בשנים האחרונות חלה עליה משמעותית בשיעור הקשישים המתאשפזים בבתי אבות?
לרוב, מי שעבר את החוויה עם בן משפחה השכיל להבין שגם אם פתרון מוסדי הוא לא פתרון אהוב, הרי שלעיתים קרובות פתרון זה הוא הרע במיעוטו. ככל שמצב המועמד מתדרדר שכלית ו/או גופנית, ככל שהצרכים הסיעודיים נעשים קשים, כל פתרון אחר כולל שימוש בעובד זר נעשים פחות אפקטיביים ואטרקטיביים.
יתרונות בית אבות כוללים: מסגרת מוגנת הן מבחינה רפואית והן מבחינה סיעודית, פיקוח במשך כל שעות היממה, צוות רב מקצועי, כולל מטפלים מיומנים– אלו שמלבישים, מאכילים, עוזרים לצרכים שונים, ומסגרת פעילות מתאימה למצבם. בנוסף, שהות במוסד מאפשרת למשפחה לתפקד כבני משפחה בלי צורך להיות מטפלים.
יש לזכור שמראש ידוע שלא יהיה ניתן לרפא את הדיירים ממחלותיהם הכרוניות. לכן מטרת הטיפול העיקרית הינה שימור ושיפור איכות חייהם ובעיקר מניעה או לפחות הפחתה של סבלם.
בשונה מאשפוז בבית חולים, רוב הזמן מצבו הרפואי של הדייר השוהה בבית אבות, גם אם מורכב, הינו יציב. לעיתים העילה להגעה למוסד היא התדרדרות תפקודית ולא בהכרח רפואית. לעיתים עוד בטרם הגעתו למוסד, כל הטיפולים הרפואיים המקובלים מוצו. לרוב, הן הרופאים, והן בני המשפחה הגיעו למסקנה שאכן לא קיים טיפול רפואי סטנדרטי שיכול לשפר את מצבו הבסיסי של הדייר ולהביא להחלמתו. טיפולים סטנדרטיים כוללים בדיקות, התייעצות עם רופאים מומחים, הפנייה לבית החולים ושינוי תרופתי.
אפשר להבין שקשה להשלים עם כך שלמעט שיפורים קטנים פה ושם, לעיתים לא יהיה ניתן לשפר את מצבו הרפואי של הדייר ולהחזיר את השעון אחורנית בחזרה למצב שבו הדייר צעיר יותר, בריא יותר ועצמאי יותר. כמובן שלא מדובר בכלל ברזל וישנם מצבים שבהם מצבו משתפר באופן משמעותי ואף לפעמים הדייר חוזר הביתה. אולם חשוב לזכור שמקרים אלו הם היוצאים מן הכלל.
למרות הקושי, קיים חלון תקווה וחלון הזדמנות להפוך את השהות בבית האבות לחוויה רכה יותר באמצעות גישה פליאטיבית גם כאשר לא חל שיפור במצב החולי של הדייר. בטיפול פליאטיבי קיימים הבדלים בגישה לדיירים וכמו כן קיימות מיומנויות אחרות שאמנם קיימות בכל תחומי הרפואה אך בולטות יותר כאשר מדובר במחלות חשוכות מרפא.
הגישה של הטיפול הפליאטיבי
הטיפול הפליאטיבי מעודד גישה אחרת ובפרט:
א. את ההבנה וההפנמה שהגישה הסטנדרטית לרוב לא מתאימה.
ב. הדגש מושם על טובת הדייר במקום שיהיה על הטיפול במחלות. בבית אבות, למשל, ניתן לדאוג שהדייר יקיים אורח חיים (אכילה, מעברים, הליכה, רחיצה, עשיית צרכים) נוח ומותאם ככל שניתן לצרכיו לאופיו ולרצונותיו.
ג. מושם דגש להתייחסות לתלונות הגופניות של הדייר ולהקלה של בעיותיו גם אם לא ניתן לפתור את הבעיה הבסיסית: למשל – שימוש מושכל של תרופות נגד כאבים. ממחקרים רבים עולה שקשישים רבים סובלים מכאב לא מאוזן; רק שיפור בטיפול בכאב לבד עשוי לשפר את הרגשתם הכללית. בדומה לתלונות נגד כאבים, ניתן לטפל בתלונות אחרות – נדודי שינה, בעיות עיכול וכיוצא בזה.
תשומת לב לרצונותיו והקלה בסבל הגופני מהווים נדבכים בסיסיים לשיפור באיכות החיים של הדייר.
מהן המיומנויות הנחוצות לטיפול פליאטיבי יעיל?
א. ידע בשימוש בתרופות לצורך הקלת התלונות הגופניות; יש לשאוף למצב שקיימת תועלת מרבית עם כמה שפחות תופעות לוואי וסיבוכים משימוש בתרופות.
ב. ליווי ותמיכה בדייר ובני משפחתם במיוחד כאשר מצבו מתדרדר.
ג. הימנעות משימוש אוטומטי בטיפולים סטנדרטיים לא אפקטיביים. במקום, למשל, להפנות דייר לבית החולים באופן אוטומטי כשחלה התדרדרות במצבו, ניתן לבצע הערכה ולהתרשם ככל שניתן, האם ההפניה לבית החולים עשויה לשפר את מצבו. אם כן, כמובן שהצעד הבא הוא אכן להפנותו לטיפול; ואם לא, אולי עדיף שהדייר יישאר בבית האבות שבו הוא מוכר ועטוף טיפול סיעודי מקצועי.
בית חולים לרוב, יותר מותאם לבירור מחלות מאשר להקלת סבלו של הדייר.
במסגרת בית אבות יותר קל למשפחה לבקר ולקחת חלק בתהליך אותו עובר הדייר.
חשוב לציין שבדרך כלל קיימת תקופת ביניים אשר בה, גם אם לא ניתן לרפא את המחלות הבסיסיות, ניתן לטפל בבעיות חריפות מסוימות כגון שיקום אחרי נפילה, טיפול נגד זיהומים מסוימים וכדומה. במקרה כזה הדייר מקבל שילוב מותאם של טיפול פעיל וטיפול פליאטיבי.
לסיכום:
זה לא סוד שהסוף יגיע לכולנו וגם לא סוד שמועד זה קרוב יותר לחלק מדיירי בתי האבות הסיעודיים.
בטיפול פליאטיבי קיימת השלמה עם גורל זה ולפיכך, במקום להקדיש משאבי שווא לניסיונות כושלים לתקן את המצב הבסיסי שבעצם לא ניתן לתיקון ולפגיעה משמעותית באיכות חייו של הדייר, ניתן להקדיש את המשאבים הנחוצים להסתגלות למצב המתדרדר ולשאוף למצב שבו הדייר יסבול כמה שפחות.